ההלכה דורשת שהבעל ייתן גט לאשתו מרצונו החופשי ולכן רוב הפתרונות מנסים לעקוף את הבעיה הזאת, על ידי חתימה על הסכם או קביעת תנאים מראש שימנעו את הצורך בגט או יסדירו את אופן מתן הגט מראש. חכמי התלמוד ראו לנכון להתיר הפעלת לחץ על הגבר בנסיבות מסוימות, ואז הגט הוא "מעושה כדין" (ניתן נגד רצון הבעל, אך בכל זאת נחשב לכשר). הרמב"ם תרץ את הדבר בכך שגבר שהתחתן כדת משה וישראל קיבל על עצמו את סמכות הרבנים ובוודאי היה רוצה גם לגרש על פי בקשתם, אלא שלפעמים יצר הרע מונע את זה ממנו, למרות שבפנימיותו הוא אכן רוצה לגרש.  

הסיבות שתלמוד בהן ניתן לכפות גט קשורות למחלות או משלוחי יד שגורמים לגבר להסריח. בנוסף מוזכרות סיבות כמו שאינו מפרנס את אשתו (שם יש מחלוקת אם קודם צריך להכריח אותו לפרנס אותה ואז רק לתת גט, רוב הפוסקים מסכימים לכפות אם הוא עומד בסירובו לפרנס).  

בנושא של אישה שטוענת "מאיס עלי" (הוא מאוס עלי ואינני מסוגלת להיות איתו ביחסים אינטימיים) קיימת מחלוקת בין הפוסקים כיוון שגרסת הסוגיא בגמרא שלפנינו בדפוס אינה חד משמעית בעניין. בתקופת הגאונים התקינו תקנה לכפות במקרים אלה מחשש שנשים תצאנה ל"תרבות רעה" (הכוונה שיפנו לבתי דין מוסלמיים, אף יתאסלמו ויתחתנו עם גבר שאינו יהודי לנוכח סרבנות בעליהן – בתי דין אלה היו כופים גירושין על הבעל, ולכן הגאונים העדיפו להסדיר את הדברים בבית דין יהודי) ולפי עדותו של הרי"ף תקנה הזאת הייתה בתוקף במשך 500 שנה. הרמב"ם טען (ללא קשר לתקנה) שחייבים לכפות במקרה זה "לפי שאינה כשבויה להיבעל לשנוי לה", אך רבינו תם התנגד לכך ודעתו התקבלה ברוב קהילות ישראל (למעט התימנים, שפסקו על פי הרמב"ם).  

החל מהמאה ה-13 הרבה פוסקים התחילו להציע לכפות גט גם על גברים אלימים, למרות שהרבה פוסקים אחרים דחו את הפתרון הזה.  

בתי הדין בארץ נמנעים מלכפות גט או אפילו מלחייב גט (שנחשבת לדרגה פחות חמורה) על סמך הטענה של החתם סופר שאי אפשר לכפות כשאין הסכמה גורפת של כל החכמים לגבי האפשרות לכפות מסיבה מסוימת. על טענה זו כבר השיב החזון איש ש"הוראת החתם סופר אי אפשר לקיימה".  

למרות שרבינו תם כפה גט ברשימה מצומצמת של מקרים בלבד, הוא היה מוכן להפעיל לחץ חברתי עקיף על בעלים סרבנים. מדובר ב"הרחקות דרבינו תם" שמתירות לא להתפלל עם אדם מסוים בציבור, לא לבקר אותו כשהוא חולה, לא לקבור אותו בקבר ישראל וכד'. שיטות אלה היו יעילות כשעם ישראל חי בקהילות הומוגניות וכולם הרגישו מחויבות לאורח חיים הלכתי.  

על סמך הרחקות אלו, הכנסת חקקה חוק ב – 1995 שמוכר כ"חוק הסנקציות" (עד אז הייתה בתוקף בעניין זה רק סנקציה אחת שנקבעה בחוק ב- 1953, שהסמיכה את הדיינים לשלוח בעל סרבן לכלא בהוראת היועץ המשפטי לממשלה). על סמך חוק זה ניתן, בנוסף למעצר, גם למנוע מסרבן הגט את הזכויות הבאות: לצאת מן הארץ; לקבל דרכון ישראלי, להחזיק בו או להאריך תוקפו; לקבל, להחזיק או לחדש רישיון נהיגה; להתמנות, להיבחר או לשמש במשרה; לעסוק במקצוע או להפעיל עסק הטעון רישוי או היתר על פי דין; לפתוח או להחזיק חשבון בנק; אם הוא אסיר, למנוע ממנו רישיון להתהלך חופשי, לקבל חופשה מיוחדת או לקבל הקדמת שחרור. תיקון משנת 2000 מוסיף שניתן להחזיק סרבן גט אסיר בבידוד, למנוע ממנו ביקורים וכו'.  

במדינה ריבונית, בה בתי הדין מוסמכים על פי דין להיעזר במשטרה ולהפעיל רשימה ארוכה של סנקציות, אף מבלי לקבוע שיש לכפות גט, אלא רק לחייב בגט, הפתרון הזה יכול להיות שימושי ביותר להשיג את הגט המיוחל עבור הרבה נשים.  

המתנגדים לשימוש בפתרון שה טוענים שמדובר ב"גט מעושה שלא כדין" משום שהם לא מוכנים להרחיב את הסיבות המופיעות בתלמוד. הם יראים מכך שיגידו להם שבעצם התירו נשים שהן בחזקת אשת איש ושאם יולידו ילדים מגבר אחר אלה יהיו ממזרים. לעומתם, מיעוט דיינים כבר חייבו או כפו גט מסיבות מגוונות יותר. בחוץ לארץ, קשה יותר ליישם פתרון זה.