לא תמיד התקיימו הקידושין והנישואין באותו הטקס ובאותו הזמן. בתקופת התלמוד והגאונים אלו היו שני טקסים נפרדים. בתחילה התקיים טקס הקידושין בו היה האיש מוסר לכלתו טבעת (או חפץ אחר) ואמר לה "הרי את מקודשת לי בטבעת זו כדת משה וישראל" ובאותו המעמד הייתה נכתבת הכתובה. לאחר הקידושין היו ממשיכים בני הזוג להתגורר בנפרד, אסור היה להם לקיים יחסי אישות (יחסי מין) ואפילו לא להיפגש ביחידות. טקס הנישואין היה טקס חגיגי שציין את כניסת האישה לבית בעלה. כשהאישה הייתה בתולה היה טקס הנישואין מתקיים לאחר 12 חודשים ויותר מיום הקידושין. במקרה של אישה אלמנה, הנישואין התקיימו לאחר 30 יום. כך או כך, על מנת להתיר את הקידושין היה צורך בגט, ולפיכך הותנו הקידושין בתנאי מסוים, כך שיקל על בית הדין לבטל אותם במקרה של קושי לסדר גט.

כיום נערכים שני הטקסים ביחד תחת החופה ואת מקום טקס הקידושין המוקדם תפס טקס האירוסים, אשר אינו מחייב מבחינה הלכתית. אולם בעוד שבתקופת המשנה והגמרא הכירו באפשרות להתנות תנאים בעת הקידושין וקבעו כי אם אלו לא יתקיימו הרי שהם בטלים ללא צורך בגט, הרי שביחס להתניית תנאי בעת הנישואין קיימת אי בהירות בגמרא. כך למשל נאמר במסכת יבמות ש"אין תנאי בנישואין" (יבמות ק"ז ע"א) – פירוש הדבר שעניין התנאי שייך לתקופה שבין קידושין לנישואין.

במהלך השנים היו פוסקים שהפכו את התנאי בנישואין למכשיר אשר באמצעותו פתרו בעיות הלכתיות. במאה ה-15 למשל השתמשו בפתרון זה הרב ישראל איסרליין ותלמידו הרב ישראל מברונא (המהר"י ברי"ן). היה זה מקרה של אלמנה אשר בעלה נפטר בטרם נולדו להם ילדים והיה עליה לקבל חליצה מאחיו על מנת שתוכל להינשא בשנית. האח היה יהודי מומר (המיר את דתו) ולכן סירב להשתתף בטקס החליצה. גדולי הפוסקים (הנודע ביהודה והחתם סופר, במאות ה- 18 ו-19) הלכו בעקבות דעתם של הרב איסרליין והרב ברונא ובמשך הזמן התקבלה ההתניה, לפיה אם הבעל ימות והאישה תזדקק לחליצה מאח מומר, יהיו הקידושין בטלים למפרע (החתם סופר אף הרחיב את התנאי למקרה של אח נעלם).

בסוף המאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20 נעשו ניסיונות נוספים לנצל את התנאי בנישואין לבעיות השעה. בשנת 1907, בעקבות הנהגת נישואין אזרחיים בצרפת, והתופעה לפיה גברים יהודים גירשו את נשותיהן בבית משפט אזרחי ללא מתן גט כהלכתו, ניסחו רבני צרפת תנאי שקבע שאם אחרי שבית המשפט פסק בעניין גירושין הבעל עדיין יסרב לתת גט, הנישואין יהיו בטלים למפרע. בשנת 1924 הציעו חברי בית הדין שבקושטא – איסטנבול – שהקידושין יבוטלו למפרע במקרה שהבעל יעזוב את אשתו לזמן ממושך בלי רשותה, שיסרב לקבל עליו דין תורה ולתת לה גט, שיחלה במחלת רוח או במחלה מדבקת, במקרה בו תיפול האישה לפני יבם סרבן או שאיבד את הזיכרון.  

יישום הדבר היה בעייתי. ראשית, משום שקשה לנסח את התנאי בצורה רחבה כך שתהיה מקובלת על כל הפוסקים; ושנית, בשל הבעיה העקרונית הנוגעת להבחנה שבין שני שלבי ההתקשרות בין בני הזוג: הקידושין (אירוסין בלשון המקרא) והנישואין.

בשנת 1966, יצא לאור ספרו של הרב האורתודוכסי אליעזר ברקוביץ "תנאי בנישואין ובגט" שאף הוא עורר תגובות חריפות בעולם האורתודוכסי.

בשנת 1968 אומץ בתנועה הקונסרבטיבית בארה"ב הפתרון של נישואין על תנאי. בחלק מהטקסים שעורכים הרבנים הקונסרבטיבים הזוג מתבקש לחתום לפני החופה ובנוכחות בית דין על טופס בו נאמר כי הנישואין הם על תנאי ואם בני הזוג יתגרשו בגירושין אזרחיים והבעל לא ייתן לאשתו גט במשך שישה חודשים, יהיו נישואין אלה בטלים ומבוטלים (מיעוט רבנים משתמשים בפתרון זה, שהרי במקרה של סרבנות גט בית הדין של התנועה מוסמך להפקיע קידושין).